ב"ה
פרשת מטות מסעי
״ונקרב את קרבן השם איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני השם״ (במדבר ל״א, נ׳)
מפקדי הצבא שהלכו להילחם במדיין הביאו בחזרתם את כל תכשיטי נשות מדיין שלקחו במלחמה, כקורבן וכפרה. הם ביקשו לתת את הכל לאוצר בית השם. משה רבינו שאל אותם: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון (מה שהיה עם בנות מואב) ולכך אתם צריכים קרבן? אמרו לו: ״לא נפקד ממנו איש״. אמר להם: אם כן כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עברה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ״ונקרב את קרבן השם״
אנשים מתייחסים בסלחנות להרהור הלב ולמה שגורם אותו שהם הראיה והשמיעה. אבל הבורא ברוך הוא שיצרנו ומכיר את נפשינו אסר זאת עלינו באיסור לאו: ״לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״
החפץ חיים הגדיר את האדם בשש מילים וכך נהג תמיד לומר: מהו האדם? מה שהוא רואה ומה שהוא שומע. זה מה שבונה אותו, זה מה שיוצק את יסודותיו.
החזון איש הורה שאחד הדברים החשובים בגן ילדים, וגם בבית,- שעל הקיר יהיו תמונות של צדיקים ותלמידי חכמים זה משפיע וזה יוצק יסודות בנפש הילד.
במדרש שיר השירים והביאו האור- החיים, מובא שכך היה מנהגם באותה מלחמה כשהיו מפשיטים תכשיטיהם של המדיינים היו טחים פניהם בטיט ורפש, שלא יסתכלו בהם והיו פורקים נזמיהם. ובכל זאת מידי הרהור לא יצאו. כמה עלינו להתחזק היום בשמירת העיניים ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך שיזכנו לשמירת המחשבה בטהרה תמיד.
מעשה שהיה: רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ״ל היה נוהג לבקר את אימו מידי שבוע. והנה לפתע החל להופיע מידי יום. הופתעה האם ושאלה לפשר הדבר. ענה לה הרב שבדרך כלל שמירת העיניים בהליכתו ברחוב מונעת ממנו לבקרה בתדירות גבוהה יותר אולם כעת הוא החל לסבול מקטרקט בעיניים, ומאחר שאינו רואה טוב, הוא יכול ללכת ברחוב ללא חשש של ניזקי ראיה.
עד כדי כך נשמר רבי מיכל יהודה בהליכה בת חמש דקות בתוך רחובות העיר בני ברק.
השם יתברך יזכנו.(על פי ״מעיין השבוע״ "ומתוק האור״)
שבת שלום ומבורך.
נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש
בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א