ב"ה

וידבר ה׳ אל משה לאמר: ״פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. השיב את חמתי מעל בני ישראל״ (במדבר כ״ה, י״א)

פינחס היה נכדו של יתרו מצד אמו ושל אהרון מצד אביו. לאחר שהרג את זמרי בקנאתו, היו השבטים מבזים אותו: ״הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אימו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל״, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרון. לכאורה לא היה מקום לרינונם של השבטים, הלא ראו עין בעין שהמגפה כילתה עשרים וארבע אלף מישראל, ולא פסקה אלא אחר מעשהו הנחרץ. אלא, שהם אמרו שאף שתוצאות קנאתו היו מבורכות, אבל זה לא בא ממניעים טהורים, לא הייתה פה כוונה לשם שמיים. הדם הנוכרי שזרם בעורקיו הוא שהביא אותו לעשות את המעשה. לכן בא הכתוב והעיד שהוא מיוחס לאהרון שהיה רודף שלום ואוהב את הבריות, ומתוך זה עשה מעשיהו ולכן השיב את חמתי.

נמצינו למדים שאלמלא כן היה עליו להימנע ממעשיהו מעשה שהוא לכשעצמו שלילי, ומה שמכשיר אותו זה רק הכוונה העומדת מאחריו יש לעשתו בטהרת הלב מושלמת ובלעדיה הוא נאסר. הסמ״ק שהיה מגדולי הראשונים כתב להלכה: שאף שהמציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף- כדין עשה, אף על פי כן, אם הוא נכשל בעבירה דומה, מעלה עליו הכתוב כאילו שפך דם נקי. אין פה כוונה רק לשם שמיים. שמואל הקטן היה תלמידו של הלל הזקן. על פיו היה שגור תמיד מה שאמר שלמה המלך: ״ בנפול אויבך אל תשמח״, ובכושלו על יגל ליבך״ כמו שכתוב במסכת אבות (ד׳, כ״ד). לכן כשחיפש רבן גמליאל מי שיכול לחבר נוסח ברכה כנגד הצדוקים, הוא בחר בו. רק אדם כזה יכול לעשות זאת, כי מלחמתו במינים נקיה מכל רגש התנצחות ושמחה לאיד, ואינה ביטוי ופורקן לרגשות שליליים

מעשה שהיה: בשעתו עמדו בראשות ישיבת ״אור תורה״ בטבריה שלושה גאונים וצדיקים: רבי משה קלירס רב העיר, רבי מוטל דיין בעל "מאמר מרדכי", והצדיק רבי אברהם בעל "ברכת אברהם".

אחד מהתלמידים לא הלך בתלם של הישיבה. היה זה מי שבהמשך התפרסם בשם רבי ישראל בער אודסר זצ״ל, הוא נמשך לחסידות ברסלב והרבה להתבודד בשדות כמצוות רבו. הודיעוהו שאם ימשיך בהעדרויותיו, יסולק מן הישיבה. בא והתלונן בפני ה"ברכת אברהם": ״מה פשעי ומה חטאתי שמציית אני להוראת רבי? ״ ענהו רבי אברהם: מבין אני לליבך ומסכים איתך, אבל באסיפת ההנהלה אהיה במיעוט… אתן לך עצה. תפגע במשהו בדבר קטן בכבודו של רבי מוטל דיין ואזי בטוח אני שהוא יסלק את עצמו מלחוות דעה בעניינך, מחשש שמא הקפדתו על כבודו מדברת מתוך גרונו. ניוותר איפוא שניים ולא תיהיה הכרעה בעניינך. וכך היה. כמה פעמים אנחנו כועסים על אחרים בדברים שנכון היה לכעוס עליהם, אך האם לא מעורב בכעס מניעים אחרים.

השם יתברך יזכנו לאהוב שלום ומתוך השלום להילחם כשצריך. (על פי מעיין השבוע)

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א