"

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" (דברים טז', יח')

רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר הטוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. ואומר אביי כגון אנו- בינונים. מסביר "הנועם אלימלך", שהצדיקים- היצר הטוב מוכיח אותם על מעשיהם הטובים שהם עושים, אם חיסרו ולא עשאום כהלכתן, כראוי לעשות לכבוד הבורא ברוך הוא. והרשעים- היצר הרע מראה להם שכל מעשיהם טובים, וגם המעשים הרעים שעשו, מראה להם היצר הרע צד היתר בדבר. והבינונים, שזה אנחנו, צריכים להחזיק בשני הדרכים, מצד אחד להתווכח בקרבו תמיד על מעשיו, שיהיה תמיד לנגד עיניו שהוא מחסר בעבודת השם ויהיה שפל ונבזה בעיני עצמו, אך אף על פי כן, לא יחזיק עצמו כרשע ח"ו, כאומרם ז"ל: אל תהי רשע בפני עצמך (אבות ב') שאז יבא להתייאש מלעשות איזה מצוה או תורה ותפילה.

נמצא- האדם צריך להחזיק עצמו בשני מדרגות ולקיים "בכל לבבך"- בשני יצריך.

ולפי זה יתפרש הפסוק לעיל: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", "שופטים"- רמז ליצר הרע שמלמד להסתכל על עצמו באור חיובי. "ושוטרים"- רמז ליצר הטוב שמלמד את האדם לבקר את עצמו אם לא חיסר בעבודתו, כשוטר הרודה בעם. "בכל שעריך"- כי כל דבר מצווה וקדושה יש לו שער בפני עצמו, שהעושהו פותח שער למעלה.

ועל ידי שני דרכים אלו נמצא אוחז בעבודת השם תמיד. כי גם כשיעשה הרבה טוב בעבודת השם, לא יסתפק עצמו בזה ויזכור שיש עוד ועוד מה להשיג, וגם אם יפול, ח"ו, למקום שיפול, ואפילו בשאול תחתיות, גם כן, לא יתייאש עצמו, ויעשה מה שיוכל, כי גם שם נמצא השם יתברך. וכתוב בספרים שהבקיאות הזאת, לאחוז בשני הדרכים, היא סוד כוונת אלול שמרמז אני לדודי ודודי לי, ראשי תיבות אלול. "אני לדודי"- שתמיד יש למה לשאוף ולאן להתקדם. "ודודי לי"- שאף פעם אין יאוש ותמיד השם איתך ואצלך ותוכל לעובדו. ואז ימין השם פשוטה לקבל תשובתנו. אמן.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

"והיה אם שכוח תשכח את השם אלוקיך והלכת אחרי אלהים אחרים, ועבדתם והשתחוית להם, העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון. כגויים אשר השם מאביד מפניכם כן תאבדון, עקב לא תשמעון בקול השם אלוקיכם" (דברים ח', יט'-כ')

דרכו של היצר להכשיל את האדם פעם אחר פעם, ולאחר מכן לפרוס מצודה לרגליו מן העוון בעצמו, על ידי שהוא מעמיד את החטא למול עיניו ומוכיח לו כמה הוא שפל ונבזה, ושובר את ליבו ואז מוסיף לייאשו ולומר לו: "מה ערך למצוות שאתה עושה, עם חטאים כאלה אינך ראוי לעבוד את השם" וכל מגמתו להביאו לחטוא שוב, וחוזר חלילה, עד שבסוף אומר לו: הלא בין כך כבר איבדת את עולמך, ומה יועיל לך שתמשיך לשמוע בקול השם ולקיים מצוותיו, חטוף לכל הפחות את העולם הזה. אבל הצדיקים מלמדים אותנו שאדם מוכרח להיות מרוצה לעבוד את השם יתברך תמיד, אפילו אם נראה לו שרחוק שהוא יזכה לחיי העולם הבא לפי גודל התרחקותו, אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות כל מה שיוכל בעבודת השם בלי עולם הבא.

ובדבר הזה נכשל 'אחר' (אלישע בן אבויה) שכשאמר לו רבי עקיבא: "חזור בך" השיב לו ששמע בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים ואומרת: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". ובאמת לא היה לו להשגיח בכך, שאפילו אם ישמע אדם מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו שאין לו תקווה, אף על פי כן לא אבדה תקוותו ותוחלתו מלשוב להשם יתברך.

ולפי זה יתפרש הפסוק לעיל. שלכאורה קשה מה שהתחיל בלשון "והיה" שהוא לשון שמחה, דמה שמחה יש בזה שתשכח את השם אלוקיך?

אלא שהשמחה היא – שגם אחרי שתשמעו מהשם יתברך בעצמו שיאמר "כי אבוד תאבדון כגויים", אף על פי כן "לא תשמעון בקול השם אלוקיכם" שסגר בעדכם דלתי התשובה, רק תהיו דוחקין את עצמכם לתשובה וזו תהיה לשמחה לפניו יתברך אם לא תשמעו אליו בדבר הזה.

השם יתברך יזכנו לשוב אליו תמיד.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

״ואתחנן אל השם בעת ההיא לאמר״(דברים ג׳, כ״ג)

כתוב במדרש פליאה, שמשה רבינו התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמניין ואתחנן, כדי להיכנס לארץ ישראל. השי״ת סירב לבקשתו, וגם אמר לו: ״רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״. ולכאורה, מה בכך שיוסיף משה לבקש, אם הקב״ה לא חפץ להיענות לו? אלא, שעניין התפילה הוא חוק המוטבע בטבע העולם, שאם יתפלל האדם את סך התפילות הנצרך לקבלת בקשתו, כביכול מוכרח הקב״ה למלא אותה, לכך מנעו ה׳ מלהוסיף עוד תפילה. כתוב בספר חסידים (אות ק״ל): ״יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו אלא לפי תוקף תחנוניו ודמעת עיניו, אשר תמיד בוכה ומתחנן, אף על פי שאין בידו זכויות ומעשים טובים, מקבל הקב״ה תפילתו ועושה חפצו״ בספר ליקוטי מוהר״ן מוסיף, שאף אם לפעמים יש עת שבה לא יכול האדם להתפלל בדבקות כנדרש אל יאמר:״איני מתפלל כלל מאחר שאיני יכול לכוון כראוי ובוודאי אין התפילה מקובלת״, אלא יתפלל תמיד בכל כוחו אף אם אינו יכול להתפלל בדביקות, כי בעט שיבוא לידי תפילה בכוונה כראוי, יעלה כל התפילות עם התפילה ההיא שהתפלל כראוי. וזה פירוש ״ואתחנן אל ה׳״- תמיד, בין בדביקות ובין שלא בדבקות. ״בעת ההיא לאמר״- היינו בעת שאזכה להתפלל בדביקות ותהיה התפילה שגורה בה, שיהיו הדברים נאמרים ומרוצים בפי, אז יעלו כל התפילות יחד איתה.

דברים אלו הם חיזוק גדול לכל המצפים לישועה שלעולם לא ימשכו ידיהם מהתפילה, אולי מה שחסר זה רק עוד תפילה אחת בכוונה.

החפץ חיים כתב בספרו ליקוטי אמרים פרק י׳: ״כל הצרות הרבות הבאות עלינו שאיננו ניצולים מהם, המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם. כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב״ה, בוודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל ״שמונה עשרה״ ג' פעמים ביום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו…והתפילה תצא אז בכוונה עמוקה ובלב נשבר וברוח נמוכה, תפילה כזאת בוודאי לא תשוב ריקם״ ע״כ החפץ חיים.

השם יתברך ישמע תפילת ישראל ויחיש לגאלם גאולה פרטים וכלילת בזכות הצדיקים אמן.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א', א')

במקרא מועט זה רמז כללות יראת השם ומידות ההגונות הצריכים להולכים בתורת השם. והם תשעה:

• בעבר- שיהיה לוקח מידתו של אברהם העברי, שכל העולם מעבר אחד והוא מן העבר השני. שלא יסתכל כלל על בני העולם שסרים מאחרי השם רק יחשוב שהוא יחידי בעולם.
• הירדן- שיהיה בליבו מרדות תמיד, שיכניע עצמו לפני בוראו. וכמו שאמר ריש לקיש: טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקויות.
• במדבר- כאומרם ז"ל: לעולם ישים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו, שיתנהג בענווה.
• בערבה- שתהיה הענווה בדרך הנאות והערב ולא בדרך הפחות והנמאס, שימצא תמיד חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. וכן, שכשיצטרך להוכיח אחרים, אל ימנע עצמו מחמת ענווה פסולה.
• מול סוף- שיהיה למול עיניו סוף האדם, ויזכור תמיד יום מותו.
• בין פארן ובין תופל- פארן לשון פאר, שתהיה צהלתו בפניו, אך מצד שני, שתהיה דאגתו בליבו, שלא יהיה ליבו ערב עליו, לשון תופל, מפחד שמא עבר על רצון ה'.
• ולבן- שיהיה ליבו טהור ונקי מן הקנאה והתחרות ושנאת הבריות.
• וחצרות- הם חצרות השם, בתי מדרשות, שיהיה לימודו קבע ולא עראי.
• ודי זהב- שיאמר די לזהב, ויהיה מסתפק בהכרחי. ונספר מעשה מענין ההסתפקות במועט.

רבי מיכל יהודה לפקוביץ' זצ"ל היה יושב בשיעור על כיסא פשוט בלי משענת גם בהיותו בן 90 שנה. רבים התפלאו על כך. בהזדמנות סיפר הרב על פגישה שנערכה פעם בין הרש"ש לנצי"ב (רבי שמואל שטראשון, ורבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצוק"ל). הרש"ש הציג בפני הנצי"ב קושיה חזקה שהוא מתחבט בה כבר זמן רב. שמע הנצי"ב את הקושיה ומיד יישב אותה באופן בהיר. חלשה דעתו של הרש"ש, הוא מנסה זמן כה רב, והנה בא הנצי"ב ומבלי להתאמץ משיב על כך תשובה הגונה. הנצי"ב שהבחין בצערו אמר לו: "בביתי אין כיסא, ואילו אתה יושב ולומד על כיסא נוח ומתוך עושר"

"הרי לנו כוחה של תורה שאינה מתוך תענוג" סיים רבי מיכל יהודה זצ"ל.

השם יתברך יזכנו לתשובה שלימה.

(עפ"י אור החיים הקדוש ו"מתוק האור")

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

״ונקרב את קרבן השם איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני השם״ (במדבר ל״א, נ׳)

מפקדי הצבא שהלכו להילחם במדיין הביאו בחזרתם את כל תכשיטי נשות מדיין שלקחו במלחמה, כקורבן וכפרה. הם ביקשו לתת את הכל לאוצר בית השם. משה רבינו שאל אותם: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון (מה שהיה עם בנות מואב) ולכך אתם צריכים קרבן? אמרו לו: ״לא נפקד ממנו איש״. אמר להם: אם כן כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עברה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ״ונקרב את קרבן השם״

אנשים מתייחסים בסלחנות להרהור הלב ולמה שגורם אותו שהם הראיה והשמיעה. אבל הבורא ברוך הוא שיצרנו ומכיר את נפשינו אסר זאת עלינו באיסור לאו: ״לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״

החפץ חיים הגדיר את האדם בשש מילים וכך נהג תמיד לומר: מהו האדם? מה שהוא רואה ומה שהוא שומע. זה מה שבונה אותו, זה מה שיוצק את יסודותיו.

החזון איש הורה שאחד הדברים החשובים בגן ילדים, וגם בבית,- שעל הקיר יהיו תמונות של צדיקים ותלמידי חכמים זה משפיע וזה יוצק יסודות בנפש הילד.

במדרש שיר השירים והביאו האור- החיים, מובא שכך היה מנהגם באותה מלחמה כשהיו מפשיטים תכשיטיהם של המדיינים היו טחים פניהם בטיט ורפש, שלא יסתכלו בהם והיו פורקים נזמיהם. ובכל זאת מידי הרהור לא יצאו. כמה עלינו להתחזק היום בשמירת העיניים ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך שיזכנו לשמירת המחשבה בטהרה תמיד.

מעשה שהיה: רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ״ל היה נוהג לבקר את אימו מידי שבוע. והנה לפתע החל להופיע מידי יום. הופתעה האם ושאלה לפשר הדבר. ענה לה הרב שבדרך כלל שמירת העיניים בהליכתו ברחוב מונעת ממנו לבקרה בתדירות גבוהה יותר אולם כעת הוא החל לסבול מקטרקט בעיניים, ומאחר שאינו רואה טוב, הוא יכול ללכת ברחוב ללא חשש של ניזקי ראיה.

עד כדי כך נשמר רבי מיכל יהודה בהליכה בת חמש דקות בתוך רחובות העיר בני ברק.

השם יתברך יזכנו.(על פי ״מעיין השבוע״ "ומתוק האור״)

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

וידבר ה׳ אל משה לאמר: ״פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. השיב את חמתי מעל בני ישראל״ (במדבר כ״ה, י״א)

פינחס היה נכדו של יתרו מצד אמו ושל אהרון מצד אביו. לאחר שהרג את זמרי בקנאתו, היו השבטים מבזים אותו: ״הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אימו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל״, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרון. לכאורה לא היה מקום לרינונם של השבטים, הלא ראו עין בעין שהמגפה כילתה עשרים וארבע אלף מישראל, ולא פסקה אלא אחר מעשהו הנחרץ. אלא, שהם אמרו שאף שתוצאות קנאתו היו מבורכות, אבל זה לא בא ממניעים טהורים, לא הייתה פה כוונה לשם שמיים. הדם הנוכרי שזרם בעורקיו הוא שהביא אותו לעשות את המעשה. לכן בא הכתוב והעיד שהוא מיוחס לאהרון שהיה רודף שלום ואוהב את הבריות, ומתוך זה עשה מעשיהו ולכן השיב את חמתי.

נמצינו למדים שאלמלא כן היה עליו להימנע ממעשיהו מעשה שהוא לכשעצמו שלילי, ומה שמכשיר אותו זה רק הכוונה העומדת מאחריו יש לעשתו בטהרת הלב מושלמת ובלעדיה הוא נאסר. הסמ״ק שהיה מגדולי הראשונים כתב להלכה: שאף שהמציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף- כדין עשה, אף על פי כן, אם הוא נכשל בעבירה דומה, מעלה עליו הכתוב כאילו שפך דם נקי. אין פה כוונה רק לשם שמיים. שמואל הקטן היה תלמידו של הלל הזקן. על פיו היה שגור תמיד מה שאמר שלמה המלך: ״ בנפול אויבך אל תשמח״, ובכושלו על יגל ליבך״ כמו שכתוב במסכת אבות (ד׳, כ״ד). לכן כשחיפש רבן גמליאל מי שיכול לחבר נוסח ברכה כנגד הצדוקים, הוא בחר בו. רק אדם כזה יכול לעשות זאת, כי מלחמתו במינים נקיה מכל רגש התנצחות ושמחה לאיד, ואינה ביטוי ופורקן לרגשות שליליים

מעשה שהיה: בשעתו עמדו בראשות ישיבת ״אור תורה״ בטבריה שלושה גאונים וצדיקים: רבי משה קלירס רב העיר, רבי מוטל דיין בעל "מאמר מרדכי", והצדיק רבי אברהם בעל "ברכת אברהם".

אחד מהתלמידים לא הלך בתלם של הישיבה. היה זה מי שבהמשך התפרסם בשם רבי ישראל בער אודסר זצ״ל, הוא נמשך לחסידות ברסלב והרבה להתבודד בשדות כמצוות רבו. הודיעוהו שאם ימשיך בהעדרויותיו, יסולק מן הישיבה. בא והתלונן בפני ה"ברכת אברהם": ״מה פשעי ומה חטאתי שמציית אני להוראת רבי? ״ ענהו רבי אברהם: מבין אני לליבך ומסכים איתך, אבל באסיפת ההנהלה אהיה במיעוט… אתן לך עצה. תפגע במשהו בדבר קטן בכבודו של רבי מוטל דיין ואזי בטוח אני שהוא יסלק את עצמו מלחוות דעה בעניינך, מחשש שמא הקפדתו על כבודו מדברת מתוך גרונו. ניוותר איפוא שניים ולא תיהיה הכרעה בעניינך. וכך היה. כמה פעמים אנחנו כועסים על אחרים בדברים שנכון היה לכעוס עליהם, אך האם לא מעורב בכעס מניעים אחרים.

השם יתברך יזכנו לאהוב שלום ומתוך השלום להילחם כשצריך. (על פי מעיין השבוע)

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״ (במדבר כ״ד, ה׳)

רש״י פירש: על שראה פתחיהן שאינם מכוונים זה מול זה, (פתחי האוהלים, ומשום צניעות שהייתה בהם)

רבי ברוך ממז׳יבוז׳ מפרש על דרך מליצה- ראה פתחיהן שאינם מכוונים, היינו פתחן של ישראל אינו מכוון ושווה עם פתחו של הקב״ה. כי ה׳ יתברך פותח לישראל פתח הרבה יותר גדול ממה שהם פותחים. וכמו שאמרו חז״ל: פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בהם.

אין עלינו דרישה לעשות את כל הדרך של התשובה לבד אלא לעשות את מה שנוכל לעשות כפי כוחנו כפי יכולותינו בהרבה או במעט, בסור מרע ועשה טוב, בתורה ותפילה, ובפרט באמירת תהילים המסוגלים מאוד לתשובה, את שאר הדרך יעשה ה׳ יתברך, וכמו שכתוב במדרש על הפסוק ״שובו אליי ואשובה אליכם״- משל לבן מלך שהיה רחוק מאביו מהלך מאה יום, אמרו לו אוהביו: ״חזור אצל אביך״, אמר להם: ״איני יכול״. שלח לו אביו ואמר לו: ״הלך מה שאתה יכול לפי כוחך ואני בא אצלך בשאר הדרך״. ה׳ יתברך כבר יושיע אותנו ויקרב אותנו גם מהמקומות שבהם אנו ניצודים ואין לנו מושג איך נצא משם, אם נעשה את המעט שאנו יכולים.

הרב אורי זוהר זצ״ל סיפר שבתחילת דרכו היה עדיין חובב כדור רגל מושבע ולא יכל להתנתק מלראות את המשחק בטלוויזיה. פעם אחת באמצע המשחק שאל את עצמו: האם אתה מסוגל לקום מהספה וללכת שני צעדים לאחור? קם וצעד שני צעדים אחורה והמשיך לצפות במשחק. שוב שאל את עצמו: האם אתה יכול לילך עוד צעד לאחור? ואכן צעד גם אותו והגיע לפתח החדר, אם יעשה עוד צעד לאחור לא יראה את הטלוויזיה. שאל את עצמו שוב, וסיפר שהיה לו קשה מאוד אך נכנסה בו רוח טהרה וראה שגם את זה הוא יכול. ומאז התנתק והתקדם בצעדי ענק בתשובה ונעשה גדול מאוד בתורה ובזיכוי הרבים.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

"זאת התורה אדם כי ימות באהל…" (במדבר י'ט,י'ד)

הפסוק בא לרמז לנו כיצד נזכה לתורה "זאת התורה, אדם". קודם כל תהיה בן אדם, תתנהג בדרך ארץ ובנימוס והעיקר במידות טובות שבין אדם לחברו. עין טובה, לב טוב, נדיבות ושמחה, ומעל הכל שפלות וענווה וביותר בתוך ביתו, הם אלו שיקנו לך את התואר אדם.

כמו שבכל ענייני התורה הניסיון הוא עת רצון, כן הדבר גם בענייני המידות, ולכן כשתשמע מאן דהו שמבזה אותך תדע שמהשמיים שלחו אותו כדי שתעביר על מידותיך ותגביר בעצמך את מידת הענווה  ותזכה ע"י זה לדברים גדולים, שללא הביזיון לא היה שום אפשרות שתגיע אליהם, ובכלל זה גם לתורה.

וממשיך הפסוק: "כי ימות", ללמדך שאין דיברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן וכלשון הרמב"ם: "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שמרפה עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעניו ולעפעפיו תנומה…"

המילה "באהל" באה ללמד שהעוה"ז הוא עראי כאהל, ועולמו האמיתי של האדם הוא עולם הבא, וממילא בעיקר צריך להיות בלימוד התורה ובקיום מצוותיה ולא בקנייני העוה"ז.

מעשה שהיה עם רבי אלחנן וסרמן זי"ע. פ"א בא לבקרו חבר שלמד עמו בישיבה ועזב והפך לסוחר גדול ושאלו מדוע לא נכנס גם הוא לעולם המסחר, "בוודאי הייתה מצליח יותר ממני הרי עולה אתה עליי בכישרונותייך", רבי אלחנן לא ענהו רק בסוף הביקור ליווהו לתחנת הרכבת. בתחנה ניצבו שתי רכבות האחת חדשה ונוחה שפניה מועדות למזרח והשנייה ישנה ומוזנחת שפניה למערב. החבר היה צריך לנסוע למערב. שאלו רבי אלחנן "למה לא תיקח את הרכבת למזרח הרי היא טובה יותר?" ענהו החבר: "הרי פניה של רכבת זו לכיוון ההפוך מזה שאליו מועדות פני" השיב לו רבי אלחנן: "זו התשובה לשאלתך מדוע לא שלחתי אף אני את ידי במסחר? אמנם יכולתי להנות מהעוה"ז הזה יותר, אבל מטרת נסיעתי כאן היא הפוכה אני נוסע לסיוון עוה"ב".

השי"ת יזכנו לתורתו הקדושה ונהיה כולנו לומדי תורתו לשמה אמן.

עפ"י שיחות הגרי"מ שכטר, "ולהתענג בתענוגים" להגר"י גרינבוים.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

איתא במסכת אבות: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים. ואיזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים, זה מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו״. לכאורה היה לתנא לומר: מחלוקת קרח וכל עדתו עם משה. וכמו שאמר מחלוקת שמאי והלל, שהזכיר את שני הצדדים החולקים.

אך העניין הוא, שהתנא מלמד אותנו איך נבחין אם מחלוקת שאנו רואים היא לשם שמיים או שאינה לשם שמים. שהנה עיננו רואות כמה בעלי מחלוקת העומדים על הצדיקים ודוברים עליהם בגאווה ובוז, באמרם שכוונתם לשמים. ומי יודע להבחין אם נכון הוא או שכוונתם לקנטר ולבזות הצדיקים? אך בזאת יבחנו: אם אנו רואים שחבורתם שלימה כולם כאיש אחד בכל אופנים, כדרך הצדיקים שנפשם קשורה זה בזה באהבה רבה, ואוהב חברו יותר מגופו ולא יקנא בגדולת חברו, רק ישמח ויצפה שיתגדל ויתנשא יותר, אז בוודאי כשחולקים כוונתם לשמים בשלימות. אך אם אנו רואים שאין בניהם התחברות ולבביהם פרודות וחלוקות, ולא יכול אחד לראות בגדולת חברו, ויתאווה שגדולת וממון חברו יהיה לו, ורק למחלוקת יבערו כלם כאחד ויתחברו, סימן הוא שאין כוונתם במחלוקתם על הצדיקים לשם שמים ורק זדון ליבם הישיאם לחלוק.

וזה שאמר התנא: ״זו מחלוקת קרח וכל עדתו״, רוצה לומר שגם ביניהם היו ליבם חלוקות, שהיו מאתיים וחמישים איש וכל אחד מהם רצה הוא להיות הכהן הגדול, ורק כנגד משה היו בעצה אחת. ואם כן סימן הוא שהיא מחלוקת שאינה לשם שמים.

השם יתברך יזכנו להינצל מן המחלוקת שאינה לשם שמים אמן.

(על פי ״הנועם אלימלך״)

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א

"ויצעק משה אל השם לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר י"ב, י"ג)

יש אצל השי"ת רחמים "פשוטים" שהם בחינות רחמים סתם, ויש רחמים "גדולים", כמו שכתוב "וברחמים גדולים אקבצך". והנה אנו אין בכוחנו כי אם לעורר הרחמים "פשוטים" ,אבל אלו הרחמים יש להם גבול, וכפי מידת הרחמים "פשוטים" האלו, אי אפשר להושיע לנו .על כן אנו צריכים לבקש שהרחמים סתם שאנו מעוררים בתפילתנו אצל השי"ת , שאלו הרחמים בעצמם יתפללו ויעוררו רחמים אצל הרחמים "גדולים", ומשם י קבלו רחמים להושיענו בכל צרכינו בשלמות . וזהו בחינת תפילת הקב"ה ,שאמרו חז"ל מנין שהקב"ה מתפלל…,היינו שכביכול בחינת הרחמים "פשוטים" מבקשים ומתפללים ומעוררים הרחמים ה"גדולים", שיהיה נמשך עלינו רחמים רבים משם ועל ידי זה יהיה לנו ישועה בוודאי.

וזה פירוש הפסוק "אל נא רפא נא לה", שלכאורה תמוה מאוד כפל תיבת "נא" שתי פעמים, אך עתה מבואר היטב שמשה רבנו עליו השלום ביקש זאת מהשי"ת שהשי"ת בעצמו כביכול יתפלל ויבקש מעצמו שירפא אותה. וזהו: אל, נא היינו שמשה התפלל לפניו ואמר לו: אל, נא ובקש והתפלל בעצמך מלפניך, ומה תבקש? -"רפא נא לה" היינו כנ"ל שמרע"ה התפלל וביקש אותו יתברך שהוא בעצמו יבקש ויתפלל "רפא נא לה".

ובמה מעוררין רחמנות אצלו יתברך? על ידי התורה . שעל ידי שהאדם נותן מחשבתו ולבו על התורה, וזוכה להבינה, ואח"כ מבין דבר מתוך דבר ומחדש בה, אזי הוא תשובה גמורה, ונעשה כבריה חדשה, ואז הדעת שלם וזוכה לעורר רחמים אצלו יתברך, כי עיקר הרחמים תלוי בדעת.

(על פי ליקוטי מוהר"ן ק"ה)

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א