ב"ה

״ואתחנן אל השם בעת ההיא לאמר״(דברים ג׳, כ״ג)

כתוב במדרש פליאה, שמשה רבינו התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמניין ואתחנן, כדי להיכנס לארץ ישראל. השי״ת סירב לבקשתו, וגם אמר לו: ״רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״. ולכאורה, מה בכך שיוסיף משה לבקש, אם הקב״ה לא חפץ להיענות לו? אלא, שעניין התפילה הוא חוק המוטבע בטבע העולם, שאם יתפלל האדם את סך התפילות הנצרך לקבלת בקשתו, כביכול מוכרח הקב״ה למלא אותה, לכך מנעו ה׳ מלהוסיף עוד תפילה. כתוב בספר חסידים (אות ק״ל): ״יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו אלא לפי תוקף תחנוניו ודמעת עיניו, אשר תמיד בוכה ומתחנן, אף על פי שאין בידו זכויות ומעשים טובים, מקבל הקב״ה תפילתו ועושה חפצו״ בספר ליקוטי מוהר״ן מוסיף, שאף אם לפעמים יש עת שבה לא יכול האדם להתפלל בדבקות כנדרש אל יאמר:״איני מתפלל כלל מאחר שאיני יכול לכוון כראוי ובוודאי אין התפילה מקובלת״, אלא יתפלל תמיד בכל כוחו אף אם אינו יכול להתפלל בדביקות, כי בעט שיבוא לידי תפילה בכוונה כראוי, יעלה כל התפילות עם התפילה ההיא שהתפלל כראוי. וזה פירוש ״ואתחנן אל ה׳״- תמיד, בין בדביקות ובין שלא בדבקות. ״בעת ההיא לאמר״- היינו בעת שאזכה להתפלל בדביקות ותהיה התפילה שגורה בה, שיהיו הדברים נאמרים ומרוצים בפי, אז יעלו כל התפילות יחד איתה.

דברים אלו הם חיזוק גדול לכל המצפים לישועה שלעולם לא ימשכו ידיהם מהתפילה, אולי מה שחסר זה רק עוד תפילה אחת בכוונה.

החפץ חיים כתב בספרו ליקוטי אמרים פרק י׳: ״כל הצרות הרבות הבאות עלינו שאיננו ניצולים מהם, המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם. כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב״ה, בוודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל ״שמונה עשרה״ ג' פעמים ביום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו…והתפילה תצא אז בכוונה עמוקה ובלב נשבר וברוח נמוכה, תפילה כזאת בוודאי לא תשוב ריקם״ ע״כ החפץ חיים.

השם יתברך ישמע תפילת ישראל ויחיש לגאלם גאולה פרטים וכלילת בזכות הצדיקים אמן.

שבת שלום ומבורך.

נכתב ע"י הרב דוד הי"ו – כולל "אביר יעקב" – בית שמש

בראשות מורנו הרה"ג הרב שמעון מועלם שליט"א